דוד קאופמן
במסורת ישראל לשם משקל ממשי: שינוי שם — אברם לאברהם, שרי לשרה — נקשר לשינוי מהותי ואף לשינוי גורל. מכאן שהאופן שבו אדם קורא לעצמו ולמצבו אינו תיאור ניטרלי אלא כוח מעצב. בדרך המל״ך, קריאה בשם של בריאות במקום הזדהות עם מחלה משפיעה על התודעה ועל הגוף.
במסורת ישראל לשם יש משקל ממשי. שינוי שם — אברם לאברהם, שרי לשרה — כרוך בשינוי מהותי, ואף נחשב כמשנה גורל. אם השם נוגע בזהות, ייתכן שהוא נוגע גם בגוף. האופן שבו אנו קוראים לעצמנו ולמצבנו אינו תיאור ניטרלי אלא כוח שמעצב.
השם אינו תווית בלבד
כשאדם קורא בשם, הוא אינו רק מצביע אלא מגדיר. במסורת, קריאת השם של בעלי החיים בגן עדן הייתה מעשה של הבנת מהותם. השם תופס משהו מן הדבר עצמו. לכן שינוי שם אינו עניין טכני אלא שינוי ביחס, ולעיתים בגורל.
אם נחיל זאת על הבריאות: הדרך שבה אדם מכנה את מצבו משפיעה על חווייתו. ׳אני חולה׳ ו׳הגוף שלי מתמודד׳ אינם תיאורים שווי משקל. השם שאנו נותנים למצב מארגן את היחס אליו, ומכאן גם את התגובה הפנימית.
להגדיר זהות מתוך מחלה
הרפואה הצרכנית נוטה להדביק לאדם את שם מחלתו עד שהוא הופך לזהותו. הוא הוא ׳הסוכרתי׳, ׳החרדתי׳, ׳הכרוני׳. השם הזה, שנועד לתאר, משתלט על המסופר. מי שמזדהה עם מחלתו מקבע אותה בתוך הגדרתו העצמית.
המסורת מציעה זהירות בשמות. אפשר לתאר מצב בלי להעניק לו את כס הזהות. ׳יש לי קושי׳ שונה מ׳אני הקושי׳. ההפרדה הזו אינה הכחשה אלא שמירה על מקום פנוי לשינוי, שכן זהות נוקשה קשה יותר לרפא ממצב חולף.
קריאה בשם של בריאות
אם לשם יש כוח, אפשר להשתמש בו לטובה. לקרוא לעצמנו בשם של אדם מחלים, של גוף שמתקן, של מערכת שיודעת לאזן. אין זו אשליה אלא בחירה בהגדרה שמותירה דלת פתוחה. השם מכוון את הקשב, והקשב מכוון את הכוחות.
כאן שוב מציאה ולא מיצוי: לא להמציא מציאות מדומה, אלא למצוא ולשם את הכוחות הבריאים שכבר פועלים בגוף. הקריאה בשם הנכון מחזקת אותם. השפה, שיש בה כוח לעצב, נעשית בידינו כלי שמצדד בחיים.